<h1>פסקי הרי"ד — ברכות</h1>
<h2>דף כו.</h2>
[ברכות כ"ז ע"א] אמ' רב נחמ' אף אנן נמי תנינא העיד ר' יהוד' בן בבא על חמשה דברים: שממאנין את הקטנות. פי' קטנה שהשיאתה אמה לאחר מיתת אביה, דמדאורית' אין קידושיה כלום, שהרי קטנה אינה בת דעת, ואת אמה לא זיכתה תורה להיות לה כח לקדשה אלא לאב, שנ' את בתי נתתי לאיש הזה, ומיהו רבנן תקינו לה קידושין להצריכה מיאון, כדי שישיאוה ולא תצא לזנות. לפיכך, אם מיאנה לאחר זמן ואמרה אי איפשי בו, יוצאה, ומותרת לכל אדם, ואינה צריכה גט ממנו. והעיד ר' יהושע בן בבא, שפעמ' מוטל על בית דין ללמדה שתמאן בו, כגון ב' אחין נשואין לשתי אחיות יתומות, אחת גדולה שקידושיה תורה ואחת קטנה שקידושיה מדרבנן, ומת בעלה שלגדולה בלא בנים, ונפלה לפני אחיו לייבום ונמצאת זקוקה לו ליבום, וזיקה זו אוסרת את אשתו משום אחות זקוקה, שהיא כאחות אשה, ואמ' ר' אלעזר, במסכת יבמות, מלמדין קטנה זו שתמאן בבעלה ותעקור קידושיה למפרע ותעשה בעילותיה כאילו הן זנות, כדי להתיר את בעלה לייבם את אחותה, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה. והעיד ר' יהודה בן בבא ביום שנשנת עדיות, כשמינו את ר' אלעזר בן עזריה נשיא, שהלכ' כר' אלעזר. ושמשיאין את האשה על פי עד אחד. פי' כשבא ואמ' לה מת בעליך במדינת הים. ושנסקל תרנגול בירושלם על שהרג את הנפש. פי' שניקר בקדקדו של תינוק במקום שהמוח רופס וניקב את מוחו, וסקלוה כשור שנגח את האדם, דכת' השור יסקל, וגמרי' בגמ' בגזירה שוה שור שור משבת לעשות כל בהמה וחיה ועוף [כשור]. ועל יין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח. פי' שכבר יצא מכלל יין מגיתו ונקרא נסך. ועל תמיד שלשחר שקרב בארבע שעות, ותו לא, ש"מ עד ועד בכלל. אמ' רב כהנא הל' כר' יהוד' דמתני' הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. פי' מסכת עדיות קורא בחירתא, שהל' כאותן עדיות, ויש בהן משניות שנבחרו מששה סידרי משנה ונכתבו שם, ונשנית ביום שנתמנה ר' אלעז' בן עזריה שנתרבו החכמ' במדרש, וכל מה שהעידו באותו היום עמדו על שמיעתן, ונקבע הלכה, ובכל מקום שאו' העיד פל' הכל היו באותו היום וכלולין כולן במסכת עדיות.
<h2>דף כט.</h2>
[ברכות י"ט ע"ב] ת"ר, הרואה כלאים בבגדו פושטו, ואפי' בשוק, שנ' אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד י"י, כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. מיתיבי קברו את המת וחזרו, היו לפניהן שני דרכים אחת טמאה ואחת טהורה, בא בטהורה. פי' האבל. באין עמו בטהור'. בא בטמאה באין עמו בטמאה [משום כבודו]. פירוש אחת טמאה, שיש שם קבר והוא מקום צר, ואי איפשר שלא יעבור עליו. ואמאי לימ' אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י"י, תרגמ' רב פפא בבית הפרס דרבנ'. פי' שדה שנחרש בה קבר דלא מטמא אלא מדרבנ', וחשו חכמ' שמא דילדלו כלי המחרישה את העצמות, והדורס עליו מסיעו, ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכיון דמדרבנ' הוא דאסור אחלוה רבנן ליקריהו לגבי אבל, אבל אם היתה טמאה ודאי, שיש בה קבר בודאי (ד)אין הולכין עמו הכהנים ואוכלי טהרות. ת"ש גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, תרגמ' רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, דכל מידי דרבנן אסמכינהו רבנן אקרא דלא תסור, ומשום כבודו לא גזרו רבנן. פי' כגון לטלטל אבנים שלבית הכסא לקינוח, או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית, דלא הצריכוהו להניח טליתו שם ויכנס לביתו ערום, ואילו היה ברשות הרבים היה חייב חטאת, דאמ' רב הונא בפרק ר' אליעזר תולין, היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה בשב' חייב חטאת, שהציצית הוו עליו כמשוי, אבל בכרמלית התירו לו משום כבודו. ת"ש ולאחותו מה תלמוד. פי' גבי נזיר כת' כל ימי הזירו לי"י על נפש מת לא יבא, וסמיך ליה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא, והא כולן בכלל היו, למה חזר ופרטן, לאביו פרט למת מצוה. לאמו מה ת"ל, למת מצוה לא אצטריך דמלאביו נפק' לן, ודרשי' בספרי ללמד שאם היה נזיר כהן, דהוו עליה שתי קדושות, אף הוא לאמו לא יטמא, אבל מיטמא למת מצוה. ולאחותו מה ת"ל. אם אינו עניין לזה תניהו עניין להולך לשחוט את פסחו, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת יכול יטמא, אמרת לא יטמא. פי' הואיל והגיע עונת שחיטת פסח וחלה עליו חובת פסח שהוא בכרת, ואם יטמא יבטל מלעשות פסחו ומלמול את בנו. יכול כשם שאינו מטמא לקרוביו כך אינו מיטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, ואמאי נימא אין עצה לנגד י"י, שאני התם דכתיב ולאחותו, ונילף מינה. פי' לגבי כלאים, דאמרת פושטו אפי' בשוק. שב ואל תעשה שאני. פי' דברים רבים התירו חכמ' לעקור דבר תורה, מפני סייג, ומפני כבוד הבריות, היכא דאינו עוקר דבר תורה במעשה הידים, אבל יושב ודבר תורה נעקר מאיליו, כגון תקיעת שופר ולולב (ושופר) בשבת, וסדין בציצית, ודכוותיהו טובא ביבמות, וזה נמי ההולך לשחוט את פסחו אינו דוחה דבר תורה בשום מעשה שהוא עושה בידיו ולא בשבתו, שהוא יושב ועוסק במת מצוה דבר תורה נדחית מאיליה, אבל היכא דמיעקר דבר תורה בידים לא התירו. והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו, ומשום הכי לא התירו שלא לפושטו. ומטומאה גופה, שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא במת מצוה דקא מיעקר בידים דלאו שב ואל תעשה הוא. היינו טע' דלא גמרי מיניה כלאים, דהתם לאו כבוד הבריות דחי לא תעשה דידיה, דמעיקרא לא ניתן לאזהרת לא תעשה, דטומאה לאו על מת מצוה נכתבה כשם שלא נכתבה על הקרובין, אבל מילה ופסח, לכל ישראל נאמרו אצל כבוד הבריות ניתנו לידחות, וטע' דדחייתו אינה בידי', אלא בישיבתו ידחה המצוה, לאפוקי כלאי' דבמעשה ידיו ידחה אזהרתו. גרסי' במנחות, בשילהי הקומץ בתרא, רבינ' הוה אזיל בתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא אפסיק קרנא דחוטא, אמ' ליה מאי דעתיך אשדייה גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והא תרגמ' רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, הכי נמי כרמלית דרבנ' היא.
<h2>דף מד:</h2>
[ברכות כ"ה ע"א] אמ' רב הונא שכח ונכנס בבית הכסא בתפיליו, מניח ידו עליהן עד שיגמור. עד שיגמר ס"ד, אמ' רב נחמן בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון, וניפסוק וניקום. סבר לה כדתנ' רשב"ג אומ' עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרקון, סילון החוזר מביא אדם לידי ירקון.
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות כ"ב ע"א] תניא, ר' יהוד' בן בתירה אומ' אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמי' אחד שהיה מגמגם, וקורא למעלה מר' יהוד' בן בתירה, אמ' לו, בני, פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומא', שנ' הלא כה דברי כאש נאם י"י, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. תניא, מציע הוא את המשנה ואינו מציע את המדרש, דברי ר' מאיר. ר' יהודה בן גמליאל אומ' משום ר' חנניה בן גמלי' או' זה וזה אסור, ואמרי לה זה וזה מותר. מאן דאמ' זה וזה אסור כר' יוח' הסנדלר, ומאן דאמ' זה וזה מותר כר' יהודה בן בתירה. אמ' רב נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלתא סבי: כר' יהו' בן בתירה בדברי תורה, כר' יאשיה בכלאים, כר' אלעאי בראשית הגז, כר' יהוד' בן בתירה, הא דאמרן בדברי תורה, כר' יאשיה בכלאים, דתניא ר' יאשיה או' אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כר' אלעאי בראשית הגז, דתניא ר' אלעיי או' ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ירושל', מעשה באחד שעמד לקרוא בתורה בנציבין, כיון שהגיע לאזכרה התחיל מגמגם, אמ' לו ר' יהוד' בן בתירה פתח פיך שאין דברי תורה מקבלין טומאה. אמ' ר' יעקב בר אחא נהגין תמן כר' אלעיי בראשית הגז, כר' יאשיה בכלאים, וכר' יהוד' בן בתירה בבעלי קריין. כי אתא זעירי אמ' בטלוה לטבילותא, ואמרי לה בטלוה לנטילותא. מאן דאמ' לטבילותא כר' יהוד' בן בתירה, ומאן דאמ' לנטילותא כרב חסדא. דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא, והני מילי לקרית שמע. כתב רבינו יצחק זצ"ל איכא מאן דאמ' דהאי דאמ' זעירי בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפילה, ואיכא מאן דאמ' הני מילי לדברי תורה, אבל לתפילה צריך טבילה, ולאו טבילה דווק' אלא רחיצה בט' קבין. וכתב רב האיי, כיון דגמרא בהא מילת' ליכא נקוט מנהג כל ישראל, שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו. גם רבינו חננאל ורבינו ברוך מחלקין בין דברי תורה לתפילה, דדווק' לדברי תורה אינו צריך טבילה, אבל לתפילה צריך טבילה. ואינו נראה לי, דפשט הלכה מוכיח דדברי תורה חמורין מכולהו, דמאן דפליג אמשנה ואמדרש ואהלכות דרך ארץ כולהו מודו בדברי תורה דאסיר, ועיקר סמוכין אדברי תורה כת', אם כן, כי שרי ר' יהוד' בן בתירה דברי תורה כל שכן תפיל' וברכו'. ותו, מדקאמרי' בטלוה לטבילותא כר' יהו' בן בתירה, ש"מ דבכולהו שרי ר' יהודה בן בתירה, דאי בתפילה צריך טבילה אמאי בטלוה לטבילה, והא אי איפשר לו שלא יתפלל וצריך טבילה, אלא ודאי בכל ביטלו אותו כר' יהוד' בן בתירה, דלית ליה לבן בתירה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין כלל. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות: והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בקרית שמע ובתפילה ויורד לפני התיבה קמי טבילה, דכי אתא זעירי אמ' בטלוה לטבילותא כר' יהוד' בן בתיר', ואע"ג דאמ' רבא היל' בריא המרגיל ארבעים סאה וחולה המרגיל ובריא לאונסו תשעת קבין. וחולה לאונסו פטור מכלום. פי' המרגיל ששימש מיטתו, שהוא הרגיל עצמו והמשיך הקרי עליו, ולאונסו יקרא שראה קרי, האמ' רב נחמן בר יצחק נהוג עלמ' כתלתא סבי, כר' אלעיי בראשית הגז, דתניא ר' אלעיי אומ' ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, כר' יאשיה בכלאים, דתניא ר' יאשיה או' אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. כר' יהוד' בן בתיר' בדברי תורה, דתניא ר' יהוד' בן בתירה או' דברי תורה אין מקבלין טומאה, שנ' הלא כה דברי כאש נאם י"י, מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. ורב נחמ' בר יצח' בתריה דרבא הוה. וכך כתב גם המורה (גם) [גבי] אמ' רבא היל' כול'. ואפלוגת' דאמור' הוא דפסקה רבה דפליגי אליב' דרבנן, מיהו כר' יהוד' בן בתירה נהיגינן, כדאמ' רב נחמ' בר יצחק לעיל. ורב נחמן בר יצחק בתר רבא הוה.
